Avodah (Divine Service)

וּתְלַת זִמְנִין דְּבָעֵי לְמֶעְבַּד עֶבֶד, מִסִּטְרָא דְּעֲבוֹדָה. דְּאוֹקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, דְּלֵית עֲבוֹדָה אֶלָּא תְּפִלָּה. וּתְלַת אֲבָהָן, אִתְקְרִיאוּ עֲבָדִים מִסִּטְרָהָא, עַל שֵׁם שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי עֲבוֹדַת יְיָ. וְאוֹף הָכִי מֹשֶׁה עֶבֶד יְיָ. וּבְגִין דָּא, (ויקרא כה) כִּי לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים. אֲבָל לְגַבֵּי אַחֲרָנִין, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם, מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת. וְאִיהִי אֲמַאי אִתְקְרִיאַת עֲבוֹדָה. כְּאוֹרַח דְּאִתְּתָא לְמִיפְלַח לְבַעְלָהּ, וְאוֹרַח בְּנִין, לְמִפְלַח לַאֲבוּהוֹן.

בתחלה אודיעך דרך קיצור כי כל בחי' מ"נ ששנבררו מן הז' מלכים ועולין עד הנוקבא עליונה אינם ראוין להצטייר לעשות מהם בחי' וולד עד פעם ב'. וביאור הענין הוא כך כי הנה נתבאר אצלינו כי מ"ן דאו"א הם זו"ן שהם הבנים הראשונים שלהם גם נתבאר אצלינו כי כל תפלותינו וכוונתינו הם לברר ולהעלות הניצוצין של ז' מלכים שמתו שהם רפ"ח ניצוצין וע"י תפלתינו אנו מעלין הנצוצין האלו עד יסוד נוקבא דז"א בבחי' מ"נ ונמתקין ונתקנים שם כי יורדין מ"ד במקום ההוא שעלו מ"נ ומב' בחי' אלו נעשה צורת הולד גם נתבאר בדרוש א' כי אין בנ יכולת לברר כל הרפ"ח ניצוצין בפעם א' כי אם היה כן כבר בא המשיח והיה מתקיים בלע המות לנצח כנ"ל. אמנם בכל תפלה ותפלה כפי כוונת האומרה וכפי זכות הזמן אשר אז נאמרה התפלה ההיא כך מתבררין שיעור קצוב מהרפ"ח ניצוצין עד שנמצא כי קודם שיבא משיח יכלו ויוגמרו כל הרפ"ח ניצוצין להתתקן. ודע כי זולת מה שאנו אומרים שהמ"ן אשר בז' מלכים הם בחי' הנשמות הנה גם העולמות העליונים הובררו משם כנזכר בע"ה בדרוש ג' וכמ"ש בדרוש א'. אמנם אחר שנגמר להתברר מחלק זו"ן עצמן אז מה שנשאר להתברר הם בחי' של הנשמות היוצאין מעולם אצילות כנודע והבן זה מאד:

חלק ב:ושיער לגלות בפועל יחודו השלם, הנה דרך העבודה הזאת גם הוא צריך שיהיה על צד נאות, לא בדרך הזדמן. כי הנה פשוט, שכל מצוות שיהיו, כשיהיו מקוימות מבני אדם - הרי זה להן לזכות, ויקבלו עליהן שכר. אבל מחק החכמה הנשגבה של האדון ית"ש הוא - שתהיה העבודה - מציאות אחת נאה בכל חלקיו, בנוי בעומק עצה, שלא על דרך הזדמן והסכמה לבד כמ"ש [נ"א, כמו שנזדמן], אלא שיהיה שורש אחד לכל הענין הזה. והנה שיער הרצון העליון שלא יש שום ענין שתהיה נאה בו העבודה, פירוש - שתמשך יפה ממנו, כמו אם ירצה לגלות יחודו בפועל. כי זה הדבר יהיה מה שיתן מקום יפה לעבודה. ולא זו אף זו - שזה עצמו יהיה ההטבה, וכדלקמן:

שרש העבודה: והנה שרש כל ענין עבודה הוא היות האדם פונה תמיד לבוראו והוא שידע ויבין שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו ולא הושם בזה העולם אלא להיות כובש את יצרו ומשעבד עצמו לבוראו בכח השכל הפך תאות החומר ונטיתו ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה ולא יטה ממנו:

וְאֵינֶנִּי אוֹמֵר שֶׁמָּה שֶׁהוּא זוּלַת זֶה יִהְיֶה נִדְחֶה לְגַמְרֵי, כִּי הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה וּמְשַׁלֵּם שְׂכַר הַמַּעֲשִׂים לְפִי מָה שֶׁהֵם. אָמְנָם, עַל הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה אֲנִי מְדַבֵּר הָרְאוּיָה לְכָל אוֹהֲבֵי ה' בֶּאֱמֶת, שֶׁלֹּא יִקָּרֵא בְּזֶה הַשֵּׁם אֶלָּא הָעֲבוֹדָה הַטְּהוֹרָה לְגַמְרֵי, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַפְּנִיָּה בָּהּ אֶלָּא לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלֹא לְזוּלָתוֹ. וְכָל מָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִן הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת, כְּפִי הַרְבּוֹת רִחוּקוֹ כֵּן יִרְבֶּה הַחִסָּרוֹן בָּהּ.

וכשיקיימם איש ישראל כראוי. אף אם לא יכוין וגם לא ידע כלל טעמי המצות וסודות כוונתם עכ"ז נתקיימו המצות ויתוקנו על ידיהם העולמות ויתרבה בהם קדושה ואור בכל מצוה לפי שעתה ומקורה וענינה ויותן עז לאלקים ית"ש. שכן קבע הבורא ית"ש טבעם של העולמות שיתנהגו ע"י מעשי האדם. וכל מצוה היא העולה מעצמה לפעול פעולתה המיוחד לה:

וְהִנֵּה, סֵדֶר הָעֲבוֹדָה בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ, הִיא בִּבְחִינַת ״שׁוֹב״ לְבַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה: ״וְאִם רָץ לִבְּךָ – שׁוּב לְאֶחָד״, פֵּירוּשׁ ״וְאִם רָץ לִבְּךָ״ – הִיא תְּשׁוּקַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַיְמָנִי, כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת וּמִתְלַהֶבֶת וּמִתְלַהֶטֶת בִּמְאֹד מְאֹד עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, לְהִשְׁתַּפֵּךְ אֶל חֵיק אָבִיהָ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְלָצֵאת מִמַּאֲסָרָהּ בַּגּוּף הַגּוּפָנִי וְגַשְׁמִי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ – אֲזַי, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״ בַּגּוּף הַזֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים עֶלְיוֹנִים מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, עַל יְדֵי תּוֹרַת חַיִּים, לִהְיוֹת דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים לְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: ״לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁהַיִּחוּד הַנֶּעְלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא״.