Malkhut / Shekhinah (Sovereignty / Divine Presence)

וְאִית לְקַבְּלָהּ מַלְכוּת דִּבְרִיאָה, וְאִיהִי מַלְכוּת לְמַלְאָכִים דִּבְרִיאָה. וְאִיהִי נַעֲרָה דְּמַטְרוֹנִיתָא, מְשַׁמְּשָׁא דִּילָהּ, וְאִיהִי דִּיּוּקְנָא דִּגְבִירְתָּא דִּילָהּ, כְּלוּלָה מִי'. הַאי בְּחוֹבִין דְּיִשְׂרָאֵל, יָכִילַת לְאִתְחַלְּלָא בֵּין אוּמִין דְּעָלְמָא. אֲבָל מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עָלָהּ אִתְּמַר (ישעיהו מ״ב:ח׳) אֲנִי יְיָ' הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים, לָא יָהִיב לָהּ לְמַאן דִּמְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, אֶלָּא לְמַאן דְּאִיהוּ בְּרָא דְּמַלְכָּא, וְנָטִיר אוֹרַיְיתָא וּפִקּוּדִין, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּמָארֵיהּ, וְלָא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא כְּבֵן דְּאִיהוּ מְחוּיָב לְמֶעְבַּד צִוּוּיֵיהּ דַּאֲבוֹי, דְּעָלֵיהּ אִתְּמַר (שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. אֶת אָבִיךָ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֶת אִמֶּךָ דָּא שְׁכִינְתָּא. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דִּמְחַלֵּל נַעֲרָה דְּמַלְכָּא, אִתְחֲשִׁיב לֵיהּ כְּאִלּוּ מְחַלֵּל מַטְרוֹנִיתָא דִּילֵיהּ.

ענין בריאת המלכות וסדר תיקונה כמ"ש בז"א הנה מצינו שנקרא נקבה וסוד הענין כבר בארנו במ"א לפי שאין האור שלה בא אליה אלא ע"י נקב כמ"ש באדרא ונקיב ועביר מאחוריו מבין חדוי ולכן נקרא נקבה. ואמנם ר"ת נקבה ע"ש זמני האשה פעם נקרא נערה פעם נקרא קטנה פעם בוגרת פעם ה' תתאה של הוי"ה. ועתה אבאר סוד ד' זמנים אלו והנה בזמן הקטנות יש בה ג' זמנים אחרים כמו שיש לז"א תחלה עיבור יניקה ומוחין דגדלות כן יש למלכות בודאי. וביאור הענין הוא כי קודם עיבור א' של ז"א הנה אז היה ו' נקודות כנודע וזה היה בזמן ראשון של הז"א ואז בזמן ההוא היתה המלכות כנגדו ג"כ נקודה אחת שביעית ואז היה מדתה כשיעור העטרה שביסוד ואז היתה נקרא עטרה ושיעורה הוא שליש מדת היסוד. אח"כ בזמן הב' של ז"א שהוא עיבור א' שהיה ז"א במעי אמא בינה כי תחלה היה בחוץ בסוד ו"ק ואח"כ נכנס במעי אמא כדי לתקן ואז הוא זמן ב' דז"א ואז היה בסוד ג' כליל בג' כי ו' נקודות שלו נכללו שם ג' בג' וזה כבר נתבאר ענינו אצלינו ואז גם המלכות נתקנה קצת כי העיבור ג"כ תיקון לנוקבא כמו לדכורא ואז המלכות נגדלת כשיעור היסוד של דכורא כולו. וכדי להבין ענינם אלו היטב אנו צריכין לבאר משארז"ל האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו והענין כי הלא המלכות תחת היסוד בקו האמצעי. והטעם כבר נודע כי הנ"ה דאמר שבתוך ז"א הם סתומים ולא היתה המלכות יכולה להתתקן שם אמנם בקו האמצעית ששם פתוח היסוד דאמא שם יכול האור לצאת ולתקן את המלכת לכן לעולם לא תמצא למלכות אלא באחורי ז"א כנגד קו אמצעי. והנה בהיות ז"א בסוד ו' נקודות לבד נפרדות כל א' מחברתה כנודע כי לכן היתה נקראת רה"ר גם המלכות היתה למטה מהיסוד דז"א בבחי' העטרה. ובזה תבין כמה שמות שנקרא המלכות וכולם אמת כי יש לה כמה שרשים אל המלכות כפי השתנות הזמן ולכן אל תתמה אם המלכות היא עטרת היסוד שבאדם ואיך היא הנוקבא של האדם. אך הענין הוא סוד גדול כי כל הקדושה אין שורש הראשון נעקר משם לכן מקום המלכות היה תחלה שרשה העטרה שביסוד ואח"כ כשנגדלה נתעקרה משם וגדלה מעט מעט עד שנעשית פרצוף גמור וחזרה פב"פ עם ז"א ולא מפני זה נעקרה מציאתה הראשונה אלא שנשאר לה שורש דבוק עם ז"א בבחינת עטרה ולא זז משם לעולם. וכן תמצא שבכל קו האמצעי דז"א יש לה שרשים תמיד שם כי היא תמיד יש לה שורש ביסוד ז"א בסוד עטרה וז"ס לעולם ה' דברך נצב בשמים והבן זה. ואח"כ בת"ת מאחוריו ואינה זזה משם לעולם כמ"ש בסוד ויעבור ה' כי שם זה הוא סוד הארה של אותה הבחי' שהניחה המלכות שאחורי ת"ת דז"א ואע"פ שהיא עתה פב"פ עמו ויש לה ג"כ שורש א' למעלה בדעת דז"א ומשם יצאת לאה וזה שורש יציאת לאה והבן ושמור עיקר זה. הרי שבכל קו אמצעי של ז"א יש לה שורש קיים לעולם ובזה אל תתמה מכמה בחי' שיש אל המלכות ולא די זה אלא אפילו עם כל ספירה וספירה דז"א יש לה שורש א' כי בעת עיבור דז"א נתערבה היא עם כל ספירה וספירה דז"א והשאירה שרשה בכולם. וז"ס בתקונים דאיהי שלימו דכל ספירה וספירה ואין להאריך בכאן ולפי שבהיות ז"א ו' נקודות היתה היא בסוד העטרה ולכן אז לא נמצא עדיין נוקבא אל הזכר. אח"כ בזמן הב' של הז"א שהוא עיבור ג' כלילין בג' אז גדלה כמדת שיעור יסוד. והענין הוא כי היסוד אינו כשיעור שאר ספירות כי עליו אמר הכתוב ומספר את רובע ישראל כי ארכה דגופא הוא ד' בריתות הרי כי היסוד הוא רובע הת"ת והעטרה הוא שליש היסוד וז"ס וכל בשליש עפר הארץ כי מדת הארץ הוא מדת שליש שהוא עטרה וכשנכללו ג' גו ג' כבר בארנו כי הסדר הוא שהנה"י הלבישו לחג"ת ונמצא חסד בתוך נצח וגבורה תוך הוד ות"ת תוך יסוד. והנה המלכות היא תחת היסוד בקו האמצעי וא"כ כשעלה היסוד וכלל את הת"ת בתוכו והלבישו הנה לא היה מקום אל המלכות לכלול בו ולא היה בן זוג לה וכמו שעיבור זה היה תיקון אל ז"א כן היה תיקון אל נוקבא ולכן הוצרך שנקודת המלכות תעלה למעלה על היסוד ותלביש אותו נמצא כי היסוד מלביש לת"ת והמלכות מלביש היסוד. ואמנם תבין זה במ"ש פרשה בלק אשורנו ולא קרוב דאושיט פסיעה לבר פירוש זה הפסוק בעיבור זו"ן איירי כנראה מלשון הזוהר שם:

ענין התמונה והדמיון הנמצא בספירות הוא יוצא מספירת המלכות, שהיא שורש לתחתונים, ומצדה נעשים כולם בצורה שהם נעשים. ועל כן אמרו שאי אפשר לעלות או לקבל אלא בה. ואפילו בתמונות הדמיונות עצמם נודע חכמה בענין ההנהגה, כי נודע איך צריכה השכינה להנהיג לצורך הענין ההוא. ולהביאו לתחתונים. אבל מתוכה משכילים הדברים למעלה ממנה. ששם הם כחות ומדות ממש:

תולדת העדות על יחודו וקבלת עול מלכותו: ואמנם מכל הענינים האלו יוצאות תולדות גדולות לתיקון כלל כל הבריאה וזה כי אולם סדרי הבריאה וכונניותיה מסודרים בדרך שכאשר מלכותו ית״ש נודע ומודים בו כל ברואיו נמצא בברואים כל טוב וכל שלוה והברכה מתרבית בהם ושלומם מתגדל. ובהתפרץ העבדים ואינם משתעבדים ומודים במלכותו ית׳‎ כל טוב חסר והחשך מתגבר והרעה שולטת. והנה נמשכים ענינים אלה בדרכי ה׳‎ בכל חלקי הבריאה העליונים והתחתונים הפועלים והנפעלים וכמ״ש בח״א. ואולם היות מלכותו ית׳‎ נודע או לא נודע נמשך ודאי ממעשי התחתונים וכבר נתבארו אלה היסודות במקומם. אך מה שצריך עתה לענינינו שאם יהיה טעם לשיופיע הבי״ת במלכותו וימלוך על עולמו ימשך מזה הטוב הרב והשלוה הגדולה לנבראים ותרבה ההארה הקדושה והטהרה וכל דבר טוב וכחות הרע יהיו נכפים ומשועבדים ולא יקלקלו טובת העולם. ואם לא הנה הב״ה מסתיר פניו ואינו מגלה כח ממשלתו וכחות הרע מתפרצים ושולטים וכל תולדות הענין הזה הוות בכל מקום שהן שייכות שם והוא כלל כל הרעות הנמצאות בעולם. והנה בהיות ישראל מתחזקים בכל יום על דבר זה ומקבלים מלכותו ית׳‎ ומודים בו בלבם ובפיהם מופיע הקב״ה בעולמו וכחות הרע נכפים תחת הטוב ונמשכת הברכה לעולם. ובהעיד על יחודו ית׳‎ כמש״ל הנה כנגד זה נענה לנו ומתנשא ביחודו ומחזיק ומוסיף לעולם תיקון על תיקון בבחי׳‎ התיקון האמיתי שזכרנו שאליו מתגלגלים כל מסיבות ההנהגה ומקיים עצתו שהיא העמיד הבריאה על הטוב השלם וכמ״ש. וממה שצריך שתבין בזה הוא שאין כל הדברים האלה אמורים אלא לשיהיה תיקון הבריאה מצד בני האדם ולא מאליו כי אולם ההנהגה כבר מסודרת היא ועומדת על הדרך הזה שכל גלגוליה הולכים אל ההשלמה וזה מה שהאדון ב״ה מסבב בטובו וכחו אלא שהיתה גזירת חכמתו שיהיה זה נעשה ע״י בני האדם שאז ישתלמו בני האדם שעשו הדבר הזה ותהיה ההשלמה עצמה בתכלית בהיות הברואים עצמם בעלי שלימותם כמ״ש. ונמצא שזה כל עיקרם של דברים אלה שמה שסידר האדון ב״ה והכין להיות משלים את בריאתו יושלם ויצא לפועל ע״י בני האדם לשישתלמו הם בשלימות הראוי להם:

וְאֵין הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁיִּהְיוּ הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְהוּטִים אַחֲרֵי הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה חָס וְשָׁלוֹם שֶׁיְּמַלְּאוּ גְּרוֹנָם כְּמַלְעִיט אֶת הַגַּרְגְּרָן, אֶלָּא הָעִנְיָן הוּא לְפִי הַכַּוָּנָה שֶׁזָּכַרְתִּי, כִּי הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַקְּדוֹשִׁים בְּדַרְכֵיהֶם וּבְכָל מַעֲשֵׂיהֶם הִנֵּה הֵם מַמָּשׁ כַּמִּקְדָּשׁ וְכַמִּזְבֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בַּמִּקְדָּשׁ מַמָּשׁ, וְהִנֵּה הַנִּקְרָב לָהֶם כְּנִקְרָב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּמִלּוּי גְּרוֹנָם תַּחַת מִלּוּי הַסְּפָלִים.

וזהו ענין שכינה הנזכר בכל מקום פי' הפשוט של שכינה. היינו קביעות דירה. כמאמרם ז"ל (ב"ר פ"ד ובתנחומא בחקתי) מיום שברא הקב"ה עולמו נתאוה שיהא לו דירה בתחתוני' ועיקר קביעת דירתו ית"ש היה בירושלים התגלות קדושתו בלי התלבשות לבושין. והוא שאמרו ז"ל (שבת קמ"ה ב') דאתרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי. ושיחתם ז"ל צריכה תלמוד:

וּמָקוֹר זֶה, הוּא הַנִּקְרָא ״עָלְמָא דְאִתְגַלְּיָא״, וּ״מַטְרוֹנִיתָא״, וְ״אִימָּא תַּתָּאָה״, וּ״שְׁכִינָה״ מִלְּשׁוֹן ״וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״, עַל שֵׁם, שֶׁמָּקוֹר זֶה הוּא רֵאשִׁית הִתְגַּלּוּת אוֹר־אֵין־סוֹף, אֲשֶׁר מַמְשִׁיךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָמוֹת בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וּמִמָּקוֹר זֶה, נִמְשָׁךְ לְכָל אֶחָד הָאוֹר וְחַיּוּת פְּרָטִי הָרָאוּי לוֹ וְשׁוֹכֵן וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם לְהַחֲיוֹתָם.