Devekut (Cleaving to God)

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ג:ט׳) דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ, בְּגִין דְּדָוִד מַלְכָּא, הֲוָה מִתְדְּבַּק נַפְשֵׁיהּ תָּדִיר, אֲבַתְרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלָא חָיִישׁ לְמִלִּין אָחֳרָנִין דְּעַלְמָא, אֶלָּא לְאִתְדַּבְּקָא נַפְשֵׁיהּ וּרְעוּתֵיהּ בֵּיהּ, וְכֵיוָן דְּאִיהוּ הֲוָה מִתְדְּבַּק בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (קודשא בריך הוא) הֲוָה תָּמִיךְ בֵּיהּ וְלָא שַׁבְקֵיהּ. מִכָּאן, לְבַר נָשׁ כַּד אֲתָא לְאִתְדַּבְּקָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָחִיד בֵּיהּ, וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ.

ועתה נבאר ענין המרגלים וענין ג' מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל באר מן ענני כבוד על ידי משה אהרן ומרים ואח"כ חזרו שלשתם ע"י משה. וגם יתבאר מה שכתבתי לעיל כי בזמן דור המדבר היה הזווג מן יעקב ולאה הנקרא דור המדבר ואחר שמתו נתבטלה לאה זו ונכנסת רחל במקומה והיה הזווג מן ז"א עם רחל פב"פ. והענין כי כאשר מתו כל דור המדבר ואת בניהם הקים תחתם ליכנס לא"י אז נתבטלה אותה הארה הנקרא דור המדבר אשת יעקב כי ע"י החטאים שעשו דור המדבר נתבטלה ונעלמה הארה זו ונכנסה לפנים תוך שורשה שהוא יסוד דאבא שבתוך הז"א היא וגם הב' המטות אשר בב' הצדדין כנ"ל שהוא כללות כל השורה הפנימי אשר קרובה לז"א נתבטלה כולה כי הנה המטות ההם לא נשתמש בהם יהושע אח"כ כי נגנזו כמארז"ל ולא נשתמש יהושע אלא בכידון אשר בידו כנזכר בספר יהושע גבי מלחמוס העי אבל לא במטה של משה לפי שג' אורות אלו יוצאין מיסוד אבא שהוא בחי' משה לכן במות משה נסתלקו אלו האורות. ובזה תבין טעם גדול למיתת משה ודור המדבר ולא נכנסו לארץ כנען ובניהם דרא אחרא נכנסו וזה תימא גדול. והנה בזוהר פרשת בראשית דכ"א ביארו דבניהם היו מסטרא דיהושע דאיהו סיהרא שהוא רומז ברחל נוקבא דז"א והיא הנקראת ארץ ישראל לכן נכנסו שם אבל משה ודורו שהיו מבחי' ג' האורות הנ"ל שיש להם מעלה יתירה לכן בהסתלקותן נסתלקו גם הם משם שרשם כי בעודם קיימים לא היו זו"ן מזדווגים רק אלו יעקב ולאה הנקרא דור המדבר אשר משם יצאו נשמות דור המדבר מן הזווג הנ"ל וכשנסתלקו נסתלקו גם הם ובניהם שהיו מזווג רחל וישראל שזכו ליכנס לא"י כי ארץ היא נקבה כנודע וישראל הוא בעלה ז"א וזהו א"י. וזהו ענין אמר משה לישראל לאותן שזכו לא"י ואתם הדבקים בה' אלהיכם פי' כי ה' אלהיכם הוא הז"א ורחל והנה דור המדבר לא היתה דבוקה בז"א אבל רחל היא אב"א בהתדבקות גמור עם ז"א עד שצריך נסירה להפרידן כנודע ואמר להם ואתם הדבקים ממש בה' אלהיכם לפי שאתם מבחי' רחל הדבוקה עמו לכן חיים כולם היום לכנוס לא"י שהוא כנגד רחל אבל דור המדבר אבותיכם תמו כולם ומתו כי אין להם אותו התדבקות ולכן אינם נכנסים לא"י שאינם מבחי' זו וזהו ואתם הדבקים למעוטי אבותיכם:

המתחזק בסוד היחוד עד שמתדבקין גם החיצוניות, שדביקות הרוחין הוא הגורם התחברות גם לחיצוניות עצמה כנ"ל:

התכלית בבריאה: הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית׳‎ לזולתו והנה תראה כי הוא לבדו ית״ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית׳‎ הנה איננו שלימות אמיתי אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית׳‎ וע״כ בהיות חפצו ית׳‎ להטיב לזולתו לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו ובהיותו הוא לבדו ית׳‎ הטוב האמיתי לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית׳‎ מצד עצמו שהוא הטוב השלם והאמיתי. והנה מצד אחר הטוב הזה א״א שימצא אלא בו ע״כ גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיותן מקום לברואים לשיתדבקו בו ית׳‎ באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו ואז נמצא שמה מצד עצמם א״א שיתוארו בשלימות כשלימותו ית׳‎ הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא ית׳‎ מצד היותם מתדבקים בו וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה ונמצא היות כונתו ית״ש בבריאה שברא לברוא מי שיהיה נהנה בטובו ית׳‎ באותו הדרך שאפשר שיהנה בו:

הַדְּבֵקוּת, הוּא שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל אָדָם מִתְדַּבֵּק כָּל כָּךְ בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁכְּבָר יָסוּר מִלִּפְנוֹת וּלְהַשְׁגִּיחַ אֶל שׁוּם דָּבָר זוּלָתוֹ, וְהוּא מָה שֶׁבָּא עָלָיו הַמָּשָׁל בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה (משלי ה'): אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד. וּבַגְּמָרָא אָמְרוּ זַ"ל (עירובין נ"ד): אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי וּסְדִינוֹ מוּטָל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי. וְהִנֵּה תַּכְלִית הַמִּדָּה הַזֹּאת הוּא לִהְיוֹת הָאָדָם מִתְדַּבֵּק כָּךְ אֶל בּוֹרְאוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, אָמְנָם לְפָחוֹת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה אִם אוֹהֵב הוּא אֶת בּוֹרְאוֹ וַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַדְּבֵקוּת הַזֶּה.

וזה היה ענין עבודת האבות כל ימיהם. כי המה בנוראות צדקתם וטהרת קדושת לבם היו מדבקים מחשבתם לרצונו יתברך כל ימיהם בלי הפסק רגע. ובטלו ברצונם כל הכחות שבעולם ולאפס ותהו נחשבו אצלם. ולכן זכו גם לנסים נפלאים בשדוד המערכות וצבאיהם כנ"ל. ולכן נתיחד שמו יתברך עליהם להקרא אלהי אברהם אלהי יצחק וכו'. וכאמרו יתב' בעצמו אלקי אבותיכם. ולזה אמרו ז"ל האבות הן הן המרכבה.

וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.