Ahavah / Yirah (Love / Awe of God)

יִרְאָה אִתְפְּרַשׁ לִתְלַת סִטְרִין. תְּרֵין מִנַּיְיהוּ לֵית בְּהוּ עִיקָרָא כְּדְקָא יְאוּת, וְחַד עִיקָּרָא דְּיִרְאָה. אִית בַּר נַשׁ דְּדָחִיל מקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּיֵיחוֹן בְּנוֹהִּי וְלָא יְמוּתוּן. אוֹ דָּחִיל מֵעוֹנְשָׁא דְּגוּפֵיהּ אוֹ דְּמָמוֹנֵיהּ. וְעַל דָּא דָּחִיל לֵיהּ תָּדִיר. אִשְׁתְּכַח יִרְאָה דְּאִיהוּ דָּחִיל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁוֵי לְעִקְּרָא. אִית בַּר נָשׁ דְּדָחִיל מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּדָחִיל מֵעוֹנָשָׁא דְּהַהוּא עָלְמָא וְעוֹנָשָׁא דְּגֵיהִנֹּם. תְּרֵין אִלֵּין לָאו עִיקָּרָא דְּיִרְאָה אִנּוּן וְשָׁרְשָׁא דִילֵיהּ.

ודע כי היכלי זו"נ דבריאה הם נקראים ז' נערות אסתר לפי שהן נוקבין בערך אותן ז' היכלין דאו"א דבריאה אבל הם נקראים שבעת הסריסים המשרתים ונקרא דוכרין וזה שמעתי פ"א. דע כי בבריאה יש בה כל הה' פרצופים כנודע ויש שם שבעה היכלין נגד תו"מ והם שבעה דכורין וז' נוקבין והכל נקרא ז' היכלות דבריאה הנזכר בזוהר פ' פקודי והם סוד ז' וז' מוצקות וכנגדן למעלה באו"א דבריאה עצמו יש ז' היכלות זכרים ונקבות שבעה בשבעה והנה העליונים הם נפתחים ביום השבת בלבד ואלו הם ההיכלין הנזכר בזוהר פ' בראשית דכ"ג ע"ב בהאי זמנא מתפתחין שבעה היכלין היכל קדמאה היכל דאהבה היכלא תניינא היכלא דיראה וכו' הנה אלו עליונים שהם מצד החו"ב הם עלמא דדכורא ונקרא ז' סריסים המשרתים את פני המלך ונקראו סריסים ע"ש כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כי אלו המסרסים את עצמן בימי החול ואינם נפתחין אלא ביום השבת והיכלות התחתונים דפ' פקודי הם המשמשין בימי החול ומזדווגים אז ואלו הם נוקבין כי הם בסוד המלכות עלמא דנוקבא ואלו נקראים ז' נערות אסתר הראויות לתת לה. ודע כי סוד אסתר הוא (סוד נוק' מלכות דאצילות כד נחית מבחי') נקודה מלכות דאצילות בסוד לכי ומעטי את עצמך והיא מסתתרת בראש הבריאה לכן נק' אסתר וז"ס בזוהר כי תצא דרע"ו ובג"ד אסתר לישנא דסתרא כו' ודא באיתתא מאילנא אבל אם היא משכינתא לית לה שינוי הה"ד אני ה' לא שניתי וכבודי לאחר לא אתן כנודע כי פסוק זה לא נאמר אלא באצילות כי בבריאה יכול לאתערבא עמיה קליפין כנזכר שם דרע"ז ובתיקונים. ודע כי היכ לבנת הספיר שבכל עולם עולם מן ג' עולמות בי"ע הם בסוד היסוד והוא כולל ימין ושמאל כנזכר בזוהר פ' בראשית דמ"א ע"ב באותן היכלות אשר שם ופ' פקודי דר"ז וזהו לבנת הספיר אמנם בחי' המל הוא למטה כיצד הנה מלכות דבריאה היא בהיכל ק"ק דיצירה ומלכות דיצירה הוא בהיכל ק"ק דעשיה אשר הענין הזה הוא סוד סמיכת גאולה לתפלה כמבואר אצלינו במקומו. ודע כי המלכות של אצילות היא עומדת בק"ק דבריאה ועומדת ע"ג ג' ראשונות של הבריאה וכן מלכות דבריאה הוא בהיכל ק"ק דיצירה ועומדת ע"ג ג' ראשונות דיצירה וכן מלכות דיצירה בק"ק דעשיה ע"ג ג"ר דעשיה. והנה שם יאהדונה"י אשר בהיכל לבנת הספיר הנזכר פ' פקודי הנה הוא נמשך מן הדעת העליון שבאותו העולם כפי מה שהוא והוא יורד ומתגלה למטה ביסוד שהוא בחינת לבנת הספיר בסוד נשמת היכל זה בסוד הדעת שהוא נשמת ו' קצוות כנודע:

שלא ישפיעו האורות כל אחד בפני עצמו, אלא ילכו כולם רק אל מקום אחד, זה כבר הוכן בחק - שכל ההשפעות באות על ידי המלכות, ועל כן בהתעוררה היא - ממילא מתעורר החיבור. והנה מלכות - סודה כנסת ישראל, שהכל הולך רק אל מקום אחד זה, והיא מעוררת האהבה ממש של המחשבה העליונה בכל ענינה, שכבר אין להם פנייה אלא אליה. ועל כן בהיותה מוכנת לקבל - מיד כל האורות, מחמת האהבה שבין קב"ה לכנ"י, תמיד מתעוררים כנגדה, וממילא נעשה ביניהם חיבור והתלהטות. הא למה זה דומה? לאדם שאוהב את בנו אהבה רבה, או את אשתו, שכל מחשבותיו להיטיב אליהם, כשמזדמנים לקראתו - מתלהטת נשמתו בכל כחותיה לפנות רק אל הילד ההוא או לאשתו.

והנה ממה שצריך שיגביר האדם בעצמו הוא האהבה והיראה לבוראו ית׳‎ והיינו שיהיה מתבונן על גודל רוממותו ית׳‎ ועוצם שפלות האדם ויכניע עצמו לפניו ית׳‎ ויבוש מרוממותו ויהיה חושק ומתאוה להיות מן העובדים לפניו להתהלל בתהלתו ולהשתבח בגדולתו כי אלה הם אמצעיים חזקים המתקרבים האדם אל בוראו המזככים את חשך החומר ומזהירים זהרי הנשמה ומעלים את האדם מעילוי לעילוי עד שישיג קרבתו ית׳‎:

הִנֵּה עִקַּר הַיִּרְאָה הִיא יִרְאַת הָרוֹמְמוּת שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לַחְשֹׁב בְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל אוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה, כִּי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הוּא מִתְפַּלֵּל אוֹ עוֹשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, וְהוּא מָה שֶׁהִזְהִיר הַתַּנָּא (ברכות כ"ח ב): וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה מִתְפַּלֵּל.

עוד אחת יוכל לפתותך בחבילות ראיות שתכלית עבודת האדם הוא רק להשיג יראת הרוממות. ורק על זה יהיו עיניו ולבו כל הימים ושיראת העונש ובושה מבני אדם. היא מדה גרועה שבגרועות. והראוי לשרש אותה מלבך.

כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.