Bitachon (Trust in God)

דָּבָר אַחֵר בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, כָּל יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ, בָּעֵי לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) וּמַאן דְּשַׁוֵּי בֵּיהּ, בִּטְחוֹנֵיהּ וְתוּקְפֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, כָּל בְּנֵי עָלְמָא. (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) דְּכָל מַאן דְּשַׁוֵּי תּוּקְפֵּיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, אִתְקַיַּים בְּעָלְמָא.

כף בגבורה פי' זה מבואר כי יש לה נקודה א' מעצמה ונקודה אחת שלוקחת מהוד דאמא שמאיר בה כנ"ל כי בכל קו שמאל אנו מונין לבחי' הד דאמא לפי שהוא קו שמאל גבורות הרי הם ב' גבורות ומתגדלין ומתחדשים בה ח' אורות הרי כ"ף. ל"ע בת"ת פי' בזה צריך שתדע מ"ש בדרוש העבר בענין גוף וברית חשבינן חד כי הנקודה שנתחלקה והגיע בחלק ת"ת של המלכות לא שמשה היא לעצמה אך ירדה ביסוד ונתחברה עם נקודת יסוד לפי שיסוד אין לו על מה לסמוך בז"א כנגדו לכך הוצרך להתחבר שם עם נקודת הת"ת והלואי שיספיק. באופן שבת"ת לא יש שום נקודה כלל אמנם הל' של ל"ע הם סוד ג' גבורות שיש בת"ת. והענין דע כי הלא אנו רואין הפרש שיש בת"ת משאר קצוות והוא כי הגברות המגיעין לחלק נצח הוד הם מוכרחים לעבור דרך הת"ת משא"כ בשאר כי הגבורות (דחו"ג) דנוקבא תוכל לקבל הגבור' שלה מן הדעת עצמו שהוא בנתיים בין חו"ג ויוצאין שתי גבורות ביחד אחד לקו ימין ואחד לקו שמאל ולכן אין החסד צריך לגבורה ולא הגבורה צריך לחסד גם הת"ת א"צ לא לחסד ולא לגבורה כי יורד אליו דרך קו האמצעי ממש גם הנצח א"צ לחסד שעליו ולא הוד לגבורה שעליו כי אין האור בא להם רק דרך קו אמצעי בת"ת ומשם מתחלק להם. באופן שלא יש מי שהוא מוכרח שיעברו בתוכו רק אלו ב' שהם גבורות נ"ה שצריכין לעבור דרך הת"ת בהכרח ושם מניחין הארה שלהן ועם הגבורה של ת"ת עצמן הם ג' גבורות והם ל' של ל"ע ונגדלין זה אחרים הרי ל"ט. וא"ת הרי הם המגדילין ואיך נמנו בכלל חשבון זה. התשובה זו מבואר כמ"ש בסוד הדעת כי בהיות גבורות הרבה ביחד הם יכולין להגדילו ולהשאיר שם שרשם באופן כי אלו הג' גבורות אשר שם הם בעצמן נגדלות ונעשית י' וזה ל"ע. וגם כי בשלמא בשאר ספירות היה להם הנקודות עצמה של חלקה שהוא שורש הכל שממנו נבנית ונגדלת הספירות אבל כאן בת"ת הנה הנקודה שלה ירדה ביסוד לכן אם אין הגבורות של שם נגדלות בעצמן לא יהיה אפשר לעשות הת"ת. ואפשר שעם זה אמרנו יתורץ ג"כ מש"ל שאע"פ שהאמת הוא שההה"ג כשמתפשטין בגוף הם יורדין מדרגה אחר מדרגה כי כולן יורדין תחלה בחסד ואח"כ נשאר שם גבורת החסד ויורדי ד' אחרות למטה בגבורה וכעד"ז עד למטה כדרך החסדים. אך הטעם מובן עם הנ"ל כי שאר ספי' א"צ ששישאר שם שרשש אותם העוברות בהם אך הת"ת שאין לו נקודה שלה צריך ליקח אותן הג' גבורות להשרישן בו. וזה נלע"ד יותר אמיתי מן הטעם הראשון כי כלל הוא בידינו כי החסדים או הגבורות יורדין מדרגה אחר מדרגה מן חסד עד הוד. מ"ם בנצח פי' שיש לה נקודה א' של עצמה ולוקחת עוד נצח של ז"א ונצח של אמא כי בכאן הכל הוא בחי' נצח וניכר האור שלו לכן הם נכנסין בחשבון כנ"ל ועוד לוקחת גבורה של הוד שעוברת בה דוגמת מ"ש בת"ת כנ"ל. אך הטעם בכאן הוא שכבר ידעת שנ"ה הם ב' פלגי דגופא אחים ולא יתפרדו לכן כשעובר גבורות הוד בה מנחת בה שרשה הרי הם ד' נקודות ונגדלים הו' הרי הוא מ"ם. וגם שכבר ידעת כי נ"ה הם דמיון זכר ונקבה לכן איהו בנצח ואיהי בהוד וכבר ידעת כי עטרא דגבורות היא של נוקבא ועטרא דחסדים הוא של דוכרא עכ"ז לוקח הזכר תרין עטרין ונוקבא א' לבד וכן כאן נצח נוטל גם רושם גבורת ההוד בו. ק"ץ בהוד פי' כבר ידעת סוד א"ב דאו"ק בכ"ר שהם סוד אחדים עשיריות מאות וא"ט ב"ח ג"ז ד"ו הם אחדים בד' ראשונים. י"צ כ"ף ל"ע מ"ס הם עשיריות והם מחסד עד נצח. ק"ץ ר"ף ש"ן ת"ם הם מאות והם מהוד ולמטה. נמצא כי ה' ך' פשוטה בא"ב אחר אות ת' והוא ת"ק ו' ם' סתומה הוא ת"ר ו' ן' פשוטה הוא ת"ש ו' ף' פשוטה הוא ת"ת ו' ץ' פשוטה הוא תת"ק הרי יש בו ט"א וט' עשיריות וט' מאות וכשתרצה להשלים האלף שהם י' מאות אז תחזור לאות א' שהוא ראש אותיות והוא במלואו אל"ף שהוא אלף ואין להאריך. ונחזור לענין כי מהוד ולמטה סוד מאות. וכבר בארנו טעם לאחדים שהם בראש והעשיריות שהם בגוף ועתה אנו צריכין לבאר למה המאות הם מהוד ולמטה. ונבאר תחלה ענין ק"ץ מה ענינו וממנו יתבאר הטעם והענין כי גם בכאן הסדר של ב' אותיות אלו הם דוגמת ב' אותיות שבדעת שהם ד"ו שבארנו שאות ב' שהוא ו' היא עיקרית ואות ד' הראשונה המחודשת וכן בכאן כי אות הראשון שהוא ק' הוא מחודש ואות צ' היא העיקרית ואח"כ נבאר הטעם בע"ה. אמנם ביאור הענין כי הוד אין לה רק גבורה א' ואינו כמו ת"ת ונצח כנ"ל לכן אינה נכנסת בחשבון כי הוא המים המגדילין כנ"ל אמנם ג' נקודות יש בה לבד ואלו הן א' הוא הנקודה עצמה שיש בה והוד דאמא והוד דז"א הרי ג' נקודות. והנה בכל הספירות העליונות לא נצטרפו בחינת גבורות קשות כ"כ כמו בכאן והענין כי נודע כי נ"ה הם לבר מגופה ולכן הם דינין קשים. אמנם עכ"ז ההוד הוא דין קשה מאד מאוד כי הוא סוד קו שמאל בסופו והלא קו שמאלי הוא גבורה עצמה כ"ש בסופו התחתון הנקרא בזוהר התוכא דדהבא והם ג' קצוות התחתונים של הג' קוין השמאלים כי אחד הוא קצה דהוד אמא ואחד קצה דהוד זעיר אנפין וא' הוא קצה דהוד נוקבא הרי ג' הודות ביחד שכל א' לבד הוא דין קשה לאין קץ ומכ"ש בהצטרפותן יחד שלשתן שהם דינין קשים לאין תכלית ולכן בהתחברם יחד מכים זה בזה ונגדלים ונרחבים עד אין קץ ונכללים זה בזה (וזה בזה) עד שמג' נעשין ט' כ"א כלול מג' ולא די בזה אלא שגברו עד שהיו בסוד מאות ולא בסוד עשיריות וזהו הטעם שבכאן הוא סוד מאות וכבר ידעת כי ה"ג מנצפ"ך הם כסדר אותית ך' ם' ן' ף' ץ' והם מתחלקות מחסד עד הוד ונמצא שהגבורה המגעת להוד הוא ץ' פשוטה והוא אות ץ' מן קץ באופן כי הם ץ' בעצמן ולא גדלו על ידי המים המגדילין אותן רק חלק א' והוא ק' הרי ענין ק"ץ. והנה כל החצונים נאחזין בכאן בספי' הוד לטעם הנ"ל ושמו מוכיח עליכו ק"ץ סוד קץ כל בשר בא לפני כנודע שהם החצונים ולכן גם סמא"ל לא היה יכול ליעקב רק בכף ירכו השמאלית שהוא הוד. ובזה תבין סוד נפלא כי בהתאחז בו החצונים נהפך ונעשה דוה והוא סוד והודי נהפך עלי למשחית כי כבר ביארנו שה' דמים טמאים הם מסוד ה"ג מנצפ"ך אלו אמנם היתוך הזוהמא אינו אלא לבסוף שהוא גבורות ההוד שהוא הה' ובהאחז שם החיצונים נהפך ונעשה דם נדה ונעשית דוה שהיא נדה האמורה בתורה וזהו נתנני שוממה כל היום דו"ה. ובזה תבין סוד נפלא במאמר רז"ל כי ימי הגלות הם אלף שנים וזהו כל היום דו"ה כמ"ש כי אלף שנים בעיניך וגו' והענין כי שית אלפי שנין הוי עלמא והם מחסד עד יסוד ואלף הז' הוא מל' שהוא שבת העולה עד ה' שנאמר שבת לה'. והנה חורבן בהמ"ק היה סמוך לאלף החמישי שהוא הוד כי בו נאחזין החיצונים להיותו גבורו' קשות וזהו כמו שאמר הכתוב נתנני שוממה כל היום דו"ה כי מהוד נהפך לדו"ה שהוא אלף החמישי לכן אין הגלות נמשך רק שנים אלו כמ"ש בזוהר ולא ילטו עממין בישראל יותר מאלף שנין כי אין להם אחיזה רק בהוד לבד. וכבר בארנו לעיל איך הם אלף כי ק"ץ גימטריא אלף כי ץ' הוא תת"ק ועם ק' הרי אלף ואלו הם הנקרא בזוהר אלף יומין דחול וז"ס האלף לך שלמה שהוא חול ואין להאריך. ובזה תבין ג"כ כי הדעת וההוד הם משונין באותיותן כנ"ל באלפא ביתא דא"ט ב"ח כי אות ראשונה היא הטפילה ואות השניה היא העיקרית. וטעם הדבר שלהיות אלו כחות הגבורה יותר משאר ספירות שבנוק' לכן הגברות שלהם יתירות על המחודשות כי הלא בדעת בארנו שהד' הם מחודשות והו' הם העיקריות והם גבורות וכן כאן בהוד הץ' שהם תת"ק הם העיקריות והק' שהם המועט הם המחודשות לפי שכשהדינין מתחברים הם מתרבין עד אין קץ ולכן צריך שלא לעורר ולחבר כחות הדינין ביחד אלא להפרידן לפי שהמים הם נחים ומיושבים אבל הגבורה הם אש ושלהבת ונצוצות עד אין קץ וזה פשוט. אמנם ההוד כבר נתבאר איך הם גבורות רבות וגם הדעת פשוט הוא שאין בכל הנוקבא ה"ג מקובצות יחד כמו בדעת שלה ובפרט שאין מתוק כלל בהם שם ואדרבא למטה הם יותר ממותקות שהם מגולות אמנם עכ"ז הדעת הם דינין מבוסמים ובפרט שהם למעלה בסוד הדעת והמוחין אך ההוד הם דינין קשים קרובים אל הקליפות ולכן הדעת הוא בסוד אחדים וההוד הוא בסוד מאות כנ"ל. וז"ס הכתוב משפטי ה' אמת צדקו יחדיו כי הנה האותיות של הדעת וההוד הם משונין משאר ספירות והם ד"ו ק"ץ ואם תצרפם הם אותיות צדק"ו כי אלו הד' אותיות בדעת והוד צדקו יחדיו והם (משונים) יותר משאר ספירות. וכבר בארנו כי הטעם הוא להיותן גבורות וז"ס משפטי ה' אמת שלהיות שאלו השנים שהם דעת והוד והם גבורות ממש יותר מהשגר ונקרא משפטי ה' שהם הגבורות לכן צדקו יחדיו והם שוין זה כזה וגם אותיותן הם צדקו ממש ודי בזה. ר"ף ביסוד פי' כבר בארנו שירדה הנקודה של ת"ת ונתחברה עם הנקודה שלו והם ב' נקודות והרי הם ר' ומתחדשין ח' אחרים הרי ף'. ונלע"ד כי לפי שקיבוץ כל הה"ג הם ביסוד כנודע לכן הם בסוד מאות. גם נלע"ד כי לכן אותיות ר"ף ביסוד כנגד ה"ג מנצפ"ך שמתקבצים בו וחשבונם ר"ף כנודע שמנצפ"ך גימטריא ר"ף. ש"ן במלכות זה תבין כמ"ש בדרוש העבר שהמלכות שבנוקבא אין לה שום סמך בז"א ואפי' נקודה ממש אין לה ואינה רק האכה בעלמא והוא סוד החותם ששם בארנו שהם ג' שמות אהי"ה דיודי"ן דאלפי"ן דההי"ן הנמשכין אליה שם מן נה"י דאמא שהם גימטריא חותם ואינם רק הארה וחותם בעלמא ואלו הג' שמות שהם ש' ונתוסף בהן ן' שהם ז' מדות אחרות הרי ש"ן הרי כל אל"ף בי"ת דא"ט ב"ח חוץ מב' אותיות אחרות ת"ם שלא שמעתי פי' ממורי זלה"ה והיא אומר (כי הם ת"ם) שהם למטה בסוד המלכות ולא ביאר אותם. ואמנם כל אלו אותיות שבארנו הם זוגות ועוד נשארו ג' אותיות שאין להם זוג והם הנ"ך ה' אחדים נ' עשיריות ך' מאות והם סוד כהן לכן הנושא בת כהן אין זווגן עולה יפה כי אין להם זווג ולא שמעתי יותר וכל אלו התיקונים נעשו בהיותה קטנה:

וזהו אמונתם של ישראל כידוע, שהיא תלויה רק בעילת על כל העילות. שלכך מאמינים בו אפילו באורך הגלות, ואפילו שכמה דברים רואים היפך האמת, וכמה קטרוגים של הס"א. אך בכח היחוד עומדים הכל, כמבואר במקומו. וז"ש, ובגין דא שוי אמונה דישראל בד' אתוון אילין, ואמר - בד' אתוון, והוא מ"ש בזוהר פ' וירא (קי"ז ע"א), א"ל ר' יוסי שפיר קאמרת, בגין דאיהו גו רזא דאתוון, ולית לן לאתערא חושבן וכו'. נראה בהדיא שהגאולה תלויה בסוד אלה האותיות. והטעם הוא, שאלה האותיות הם מה שעילת כל העילות מיחד המדרגות כנ"ל. ובזה תלויה הגאולה באמת, שאין לה ספק כלל.

ואמנם עומק יותר יש בענין והוא כי הנה האדון ב״ה נתן לאדם דעה להיות מנהג עצמו בעולמו בשכל ובתבונה והעמיס המשא עליו להיות מפקח על צרכיו כלם. והענין הזה מיוסד על ב׳‎ שרשים הא׳‎ ליקרו של האדם וחשיבותו שניתן לו השכל והדעת הזאת להיות מנהל את עצמו כראוי והב׳‎ להיות לו עסק בעולם וליקשר בעניניו וזה ממה שמקיימו במצבו האנושי שזכרנו למעלה שהוא דרך חול ולא קדש והוא מה שמצטרך לו בזמנו זה כפי סדרי ההנהגה. והנה זה באמת מצד א׳‎ ירידה לו ולענינו. אבל היא ירידה מצטרכת לו וגורמת לו עילוי אחרי כן כמבואר בח״א. ואולם כמו שירידה זו מצטרכת לו לפי ענינו בעולם הזה הנה מצד אחר צריך שלא תרבה יותר ממה שראוי כי הנה כפי מה שירבה להסתבך בעניני העולם כך מתרחק מן האור העליון ומתחשך יותר. והנה הכין הבי״ת תיקון לזה והוא מה שיקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו ית׳‎ וממנו ישאל כל צרכיו ועליו ישליך יהבו ויהיה זה ראשית כללי ועיקרי לכל השתדלותו עד שכאשר ימשך אח״כ בשאר דרכי ההשתדלות שהם דרכי ההשתדלות האנושי לא יקרא שיסתבך וישתקע בגופניות וחומריות כיון שכבר הקדים ותלה הכל בו ית׳‎ ולא תהיה ירידתו ירידה רבה אלא תסמך ע״י התיקון הזה שקדם לה:

אֶלָּא עַל זֶה נֶאֱמַר (תהלים לז): בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה.

ולכן בעת קריעת ים סוף. אמר הוא ית' למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ר"ל דבדידהו תליא מלתא. שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסעו הלוך ונסוע אל הים סמוך לבם לא יירא. מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם. אז יגרמו עי"ז התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם.

אַךְ כְּשֶׁבָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת, וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ – לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ, וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה׳״, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה׳ בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ, לְהִתְגַבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלִמְאוֹס בָּהֶם, וְלִבְחוֹר לוֹ ה׳ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ.