Ratzon (Divine Will)

מִצְחָא דְּאִתְגְּלֵי בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, רָצוֹן אִקְרֵי, דְּהָא רֵישָׁא עִלָּאָה דָּא סָתִים לְעֵילָּא, דְּלָא אִתְיְדַע פָּשִׁיט חַד טוּרְנָא בְּסִימָא, יָאָה, דְּאִתְכְּלִיל בְּמִצְחָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ (נ"א דההוא) רַעֲוָא דְּכָל רַעֲוִין, אִתְתְּקַן בְּמִצְחָא, וְאִתְגַּלְיָיא בְּבוּסִיטָא (ס"א אתגליף בפסיטא), הַאי מִצְחָא אִקְרֵי רָצוֹן.

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט כמ"ש בזוהר פעמים רבות כד סליק ברעותיה למברי עלמא כו' וצריך להבין על מה בכל פעם שמדבר בבריאת העולם או בתחלת אצילות מדבר בלשון זה כד סליק ברעותיה. אך הענין הוא בא' מב' פנים והם ענין א' והוא כי א"א לאו"א שיזדוגו אם לא ע"י מ"ן שהם הזו"ן שהם הבנים ראשונים שלהם כי זהו ענין ואדם אין לעבוד את האדמה כי אין עבודה וזריעת האדמה שהיא נקבה העליונה נעשית אלא ע"י האדם המעלה מ"ן וא"כ בפעם ראשון שנברא העולם לא היה אפשר להבראות כי הרי עדיין לא היו זו"נ נבררין ועולין בבחי' מ"ן וא"כ גם הזווג עליון לברא את העולם לא היה יכול להזדווג לכן עלה ברצונו הפשוט ובבחירתו ית' שאפי' בלתי העלאת מ"נ נזדווגו והאציל את עולמו אמנם אחר שכבר נולדו זו"ן אז משם ואילך אי עוד שום זווג למעלה רק ע"י העלאת מ"ן. גם פי' כד סליק ברעותיה כו' הוא יותר נעלם והוא כי הנה אין הזכר העליון נתעורר לזווג רק עד אחר שהנוקבא עליונה תתקשט ותכין עצמה לזווג ותמצא חן בעיניו ואז הוא מתעורר להזדווג עמה שאל"כ הנה הוא עסוק תמיד למעלה לקבל שפע ולינק מאמו ואינו רוצה לתת מהשפעתו לזולתו עד אשר הכלה העליונה תעדה כליה ותקשט עצמה ואז יזדווג עמה ומשפיע בה ונודע כי קשוטי כלה העליונה הם הנשמות הצדיקים העולין בה בבחי' מ"נ והם גורמין לזווג עליון. ואמנם בפעם א' ובזווג א' נתעורר הזכר מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי' מ"נ וע"כ הזווג הזה הוא נעלם מאד ולא היה בבחי' זווג יסוד דיליה ביסוד דילה כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה בסוד הרצון העליון שכולא דכורא ואין שם היכר נקבה והבן זה. ואח"כ מאז ואילך תמיד היה הזווג ע"י זו"ן. ונחזור לבאר עתה הקדמה ראשונה שכל מ"ן צריכין להתתקן ב"פ והענין כי הנה גם זו"ן נתברר מבחי' רפ"ח ניצוצין כנ"ל וקודם שהובררו זו"ן אז היה הזווג עליון שלא ע"י מ"ן אח"כ בפעם ב' היו זו"ן בבחי' מ"נ לאו"א ואז התחילו קצת ניצוצין של נשמות לעלות בבחי' מ"נ לאו"א ונתחברו עם זו"ן אשר שם בבחי' מ"ן כנ"ל כי אחר שהובררו חלקי זו"ן אז מה שנשאר באותן רפ"ח ניצוצין הם בחי' נשמות כנ"ל ולכן כיון שהוברר זו"ן התחילו גם הנשמות להתברר ולעלות ועלו גם הם למעלה עם זו"ן ונתחברו עמהם לעלות גם הם בבחי' מ"ן והנה אז בפעם ב' שהוא זווג ב' כנ"ל לא נצטייר ממה שנתברר ן הנשמות כנ"ל ולא נעשה מהם צורת ולד כלל כי עדיין אינם ראויין להתתקן כי באותה שעה עלו מן הקלי' אבל הם עומדין שם עד הזווג אחר ששיהיו אחר הזווג זה הנ"ל ואז עולין מ"ן אחרים כנודע כי בכל זווג עולין מ"ן חדשים ואז אותן המ"ן ראשונים הם עתה מצטיירין ונתקנין כי כבר נשתהו תוך הנוקבא אותו הזמן וכבר נתקנו והמ"ן חדשים משתהין שם בלתי ציור עד שיבא זווג אחר ואז אלו שנשתהו נצטיירו לגמרי והמ"ן חדשים מתעכבין שם עד זווג אחר וכעד"ז נמשך מבריאת עולם עד ימות המשיח. כלל העולה שאין שום בחי' מ"ן שאין עולה פ"א בבחי' מ"נ ואחר כך בזווג ב' שלאחריו הם נתקנים ומצטיירין ונעשו נשמה מתוקנת ואז יורדת ומתלבשת בגוף בעוה"ז:

יחוד האין סוף ב"ה הוא - שרק רצונו ית' הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט, ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבנין:

ב׳‎ עבודות הוטלו עלינו לעבוד לפניו ית׳‎ יום ביומו והם הק״ש והתפלה ובזמן בהמ״ק התמידין והמוספין. ועתה נבאר ענינם: ענין מציאותו ית' ויחוד שליטתו: הא׳‎ הנה הוא קריאת השמע וענינו יחודו ית׳‎ וקבלת עול מלכותו. והענין כי הבורא ית״ש המציא ברצונו נמצאים שונים עליונים ותחתונים רוחנים וגשמיים וסדרם בסדרים שונים ונתן בחק כל א׳‎ מהם לפעול פעולות ולעשות מעשים להתגלגל בגלגולים ובסיבובים רבים ובדרכים שונים כפי מה שפילגה חכמתו ית׳‎ לכל א׳‎ וא׳‎. ואמנם הנה הוא ית״ש השרש והסבה היחידית לכלם. וענין זה מובן בב׳‎ בחינות בבחי׳‎ המציאות ובחי׳‎ הפעולה. בבחי׳‎ המציאות מה שכבר ביארנו בח״א איך כל המציאיות כלם תלוים בו ית׳‎ ונמשכים ברצונו משא״כ מציאותו שהוא מציאות מוכרח מצד עצמו ובלתי נתלה בזולתו. אך כל שאר המציאיות אין להם מציאות אלא מצד מה שהוא ית״ש רצה בהם ומקיימם ברצונו. בבחי׳‎ הפעולה הוא שאעפ״י שניתן בחוקם של הנבראים לשלוט בענינים מה שיכלתם מקפת ופועלים פעולות גדולות כל א׳‎ כפי מה שבחק פעולתו. הנה באמת אין בהם כח ולא שליטה אלא מה שמסר להם הבי״ת שהוא האדון האמיתי השליט וכל יכול וכל מה שהם פועלים אינו אלא מה שהוא ית״ש נתן ונותן להם כח שיפעלו והוא אדון עליהם להוסיף ולגרוע כרצונו בכל עת ובכל שעה. ומעומק הענין הוא כי הרי כפי הסדרים שסידרה חכמתו ית׳‎ לתיקונן של הנבראים כמ״ש בח״א הנה יש ענינים רבים של רע שמתגלגלים וסובבים בעולם אם מצד בחירתן של בני האדם החוטאים ואם מצד מה שנגזר עליהם לענשן. ונראה הדבר לכאורה שזה הפך רצונו ית׳‎ כי הנה הוא ית״ש אינו רוצה אלא בטוב וכל חפצו להיטיב והנה שמו ית׳‎ מתחלל בשליטת הרשעים ובתגבורת הרעות והקלקולים. אמנם היודע בדרכיו ית׳‎ ומעמיק בענינים ידע כי עכ״פ אין כל זה אלא סיבוב מסיבות שדרך עמוק כלם מתכונים לנקודת השלמת הבריאה ובה מסתיימים וכמ״ש בח״א ונמצא שהקב״ה הוא המנהג את הכל באמת ועצתו לבדה היא תקום שהיא הגיע טובו ושלימותו אל ברואיו וכמש״כ שם אלא שלפי אמתת הענין צריכים הדברים להתגלגל בגלגולים אלה על פי יסודות החכמה הנפלאה והטוב האמיתי ויודע בסוף כל הגלגולים כי הוא ית״ש אחד יחיד ומיוחד והוא סיבב כל המסיבות האלה בדרכיהם לבא אל התכלית האמיתי שהוא הטוב האמיתי שזכרנו. וממה שנכלל עוד בעומק זה הענין הוא בגילוי אמתת יחודו ית׳‎ וזה כי הנה כבר ביארנו שכלל כל המסיבות הסובבות בעולם הוא שהנה ברא הבי״ת את הרע לשיעבירוהו בני האדם ויקבעו בעצמם ובבריאה את הטוב והנה חוקים רבים ושרשים גדולים הושרשו בענין הזה לשישתלם בכל חלקיו ובחינותיו כי אולם פרטים רבים ימצאו בענין מציאותו של הרע בבריאה פעולותיו ושליטתו ופרטים רבים כמו כן בענין יחסו של האדם עמו במה שהוא נתון תחתיו ומושם בתוכו ובענין התגברו עליו והתפתחו ממאסריו וכבוש אותו. וענין מציאות הטוב התפשטו והתחזקו כפי הכנע הרע והכבשו. ואמנם שרש כל מציאות הרע פעולותיו ושליטתו הוא העלים הבי״ת את יחודו שאינו מתגלה בעולם אמתתו לכל וכפי שיעור ההעלם כך הוא שיעור כח מציאותו של הרע וכמ״ש בח״א. ושרש כל ביטול הרע והעברתו והקבע כל הבריאה בטוב הוא גילוי אמתת יחודו ית׳‎ והוא מש״ה (דברים לב לט) ראו עתה כי אני אני הוא וכו׳‎ וכתוב (ישעיה מג י) למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה וכו׳‎ ונמצא שסוף תיקון כל הבריאה תלוי בגילוי יחודו ית׳‎. והנה הוא היה הוה ויהיה תמיד אחד יחיד ומיוחד אלא שעכשיו אינו מגולה לכל כראוי ולע״ל יתגלה לגמרי לכל הברואים כמ״ש (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה ה׳‎ אחד ושמו אחד. אמנם ישראל שזכו לתורתו האמיתית יודעים האמת הזה ומעידים עליו גם עתה והוא מ״ש (ישעיה מג יב) ואתם עדי נאם ה׳‎ וזה זכות גדול לנו. והנה כלל ההנהגה של העה״ז מתחלקת להנהגת היום והנהגת הלילה וכמ״ש בח״ג פ״א ובכל בקר ובכל ערב מתחדשים הסדרים ומשמרות המלאכים לתפקידם כפי סדר ההנהגה ואולם נתחייבנו אנחנו בני ישראל להעיד על אמתת יחודו ית׳‎ בכל הבחי׳‎ פי׳‎ בין בבחי׳‎ המציאות שהוא לבדו המצוי המוכרח וכל הנמצאים ממנו הם נמצאים ובו תלוים בין בבחי׳‎ השליטה שהוא לבדו ית״ש השליט המיוחד ואין פועל שיפעל אלא מכח ורשות שניתן לו ממנו בין בבחינת ההנהגה דהיינו שאעפ״י שהמסבות רבות גדולות ועמוקות אין המסבב אלא א׳‎ ואין התכלית אלא א׳‎ דהיינו הוא ית״ש המסבב את הכל אל תכלית השלימות האמיתי ואעפ״י שאין דבר זה גלוי עתה באמת הנה אמתת הדבר כך היא וכן יגלה ויודע בסוף הכל:

וְהִנֵּה כַּמִּקְרֶה הַזֶּה יִקְרֶה לְמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת בּוֹרְאוֹ גַּם כֵּן אַהֲבָה נֶאֱמֶנֶת, כִּי גַּם הוּא מִסּוּג הָאוֹהֲבִים וְתִהְיֶינָה לוֹ הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוּוּיָם גָּלוּי וּמְפֻרְסָם לְגִלּוּי דַּעַת לְבַד לָדַעַת שֶׁאֶל הָעִנְיָן הַהוּא נוֹטֶה רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאָז לֹא יֹאמַר דַּי לִי בַּמֶּה שֶׁאָמוּר בְּפֵרוּשׁ, אוֹ אֶפְטוֹר עַצְמִי בַּמֶּה שֶׁמֻּטָּל עָלַי עַל כָּל פָּנִים, אֶלָּא אַדְּרַבָּא יֹאמַר כֵּיוָן שֶׁכְּבָר מָצָאתִי רָאִיתִי שֶׁחֶפְצוֹ יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ נוֹטֶה לָזֶה, יִהְיֶה לִי לְעֵינַיִם לְהַרְבּוֹת בְּזֶה הָעִנְיָן וּלְהַרְחִיב אוֹתוֹ בְּכָל הַצְּדָדִין שֶׁאוּכַל לָדוּן שֶׁרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ חָפֵץ בּוֹ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא עוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ.

הגהה: היינו רצון הפנימי המכתיר נפש מישראל מצד היראה אינה נפסקת לעולם: וע' רמב"ם סוף פ"ב מהלכות גירושין בדין גט מעושה עד שיאמר רוצה אני שהגט כשר אם הדין נותן שכופין אותו לגרש ופ' שם הטעם דלא מקרי אנוס. כיון שאמית' רצונו לעשות כל המצות אלא שיצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו ע"ש לשונו הק':

אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ, וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבַד, כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ, שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ; וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.