Anavah (Humility)

תָּאנָא, מִי שֶׁיָּצָא מִן הַיִּרְאָה, וְנִתְלָבַּשׁ בַּעֲנָוָה, עֲנָוָה עָדִיף, וְנִכְלַל בְּכֻלְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ב:ד׳) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, זוֹכֶה לַעֲנָוָה. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲנָוָה, זוֹכֶה לַחֲסִידוּת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, זוֹכֶה לְכֻלָּם. לַעֲנָוָה, דִּכְתִּיב עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ. לַחֲסִידוּת, דִּכְתִּיב וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו.

ועתה נבאר בחי' התקשרות שיש בין לאה ורחל יחד ובו יתבאר כמה פסוקים וכמה מאמרי רז"ל. והנה רז"ל פי' על פסוק עקב ענוה יראת ה' מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא ביאור הדברים האלה של ז"א שהם לאה ורחל נקרא ענוה ויראת ה'. ואמנם רחל נקרא יראת ה' ראשית חכמה כי היא ראשית כל הספירות מתתא לעילא והיא פתח לכולם והיא הנקרא אשת חיל יראת ה' שהם סוד ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך שהם גימטריא חיל אבל לאה נקראת ענוה לפי שהיא למעלה באחורי רישא דז"א ונודע כי הענוה ניכרת באדם בהשפל ראשו וכופפה למטה נגד פני אדם מפני ענותנותו ונכנס לפי מי שגדול הימנו. וז"ש והאיש משה עניו מאד כי הנה נתבאר במ"א כי משה לקח צפורה והיא א' מן ד' בחי' שיש ללאה וכולן נקרא לאה על שמה וצפורה א' מהם שהיא ג"כ עומדת למעלה נגד דעת ז"א והרי נתבאר איך משה לקח מדת ענוה העליונה אבל רחל שהיא ה' תתאה הקטנה הנקרא יראה ה' זוטרתי היא לגביה משה בסוד שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. וז"ס שארז"ל ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אטו יראה מילתא זוטרתי היא והשיבו הן לגבי משה מילתא זוטרתי היא. וכבר נת"ל כי לאה יוצאת מן הארת המלכות דאמא המתלבשת בז"א בסוד מוחין. ואמנם הנה"י שלה הם נעשין לבושין דג' מוחין דחב"ד דז"א אמנם המלכות דאמא אינה משמשת כלל לז"א וז"ס מה שארז"ל על ענין הז' רקיעין אשר תחתון שבהם נקרא וילון אינו משמש כלום אלא יוצא ערבית ונכנס שחרית. והענין הוא כי הרקיע הוא אשר נקרא דרך סתם רקיע אשר בו קבועים חמה ולבנה כוכבים ומזלות והוא בחי' היסוד דתבונה שהוא הנקרא רקיע בכ"מ והוא ו' זעירא בסוד נוטה שמים כיריעה ובו קבועים חמה ולבנה וכו' לפי שכל האורות כולם יצאו משם כנודע כי חמה ולבנה שהם זו"נ הם קבועים בו ומשם הם יונקים זה מן החסדים וזה מן הגבורות העמדין בדעת המלובש ביסוד דתבונה הזה. והנה הכוכבים הם אורות החסדים היוצאין משם ונופלין תוך יסוד דז"א כנודע ומכים שח בכח ומתפזרים ונעשו ניצוצין דקין אשר הם סוד הכוכבים המאירים וז"ס ומצדיקי הרבים ככוכבים כי מצדיקי רבים שרשם מן יסוד הנקרא צדיק והם מקבלין הארת הכוכבים של החסדים שבתוך היסוד מאירין כמותן. ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי המזלות הן נקבות והן מן ניצוצין הנעשין ביסוד מנפילת הגבורות גם הם מלמעלה עד היסוד דז"א ומכין שם ונופלין ומתפזרין ונעשין ניצוצין. והנה המלכות של התבונה היא הנקרא וילון אינו משמש כלום אל ז"א אמנם מאיר את הארתה ומוציאה לחוץ לצורך לאה העומדת מחוץ לז"א ואם כן אחר שלאה יוצאת מבחי' מלכות זה של תבונה אשר היא בחינת עטרה של היסוד שבה כנודע וזכור זה. א"כ נמצא כי מקומה הוא בדעת ז"א כי שם מקומה העיקרי וגם לאה היוצאת מהארתה מוכרח הוא ששם מתחיל שיעור קומת הכתר שבה עד למטה עד החזה הנ"ל. ואמנם רחל מתחיל הכתר שלה מהחזה ולמטה עד סיום רגלי ז"א ממש באופן כי בסיום רגלי ועקבי לאה משם מתחיל כתר רחל למטה מרגלי לאה. וזשארז"ל מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא ר"ל רגלים דלאה שהיא הנקרא ענוה עשתה יראה שהיא רחל כתר לראשה כנ"ל. אבל הלשון עדיין צריך ביאור כי מלשון רז"ל נראה כי מהעקב עצמו של ענוה נעשית עטרה ליראה ולא אמרו שכתר היראה היא תחת עקב דענוה. לכן צריך לבאר הענין יותר בפרטות כי הנה כפי הנ"ל נמצא שמראש כתר דלאה עד סיום רגלי דרחל הם ז"ס דעת חג"ת נה"י כי המלכות שבז"א היא עצמה שורש רחל כנודע ומהראוי היה ששתי נשים הללו אחת אהובה רחל ואחתשנואה לאה לא יוכל להסיר חלק השנואה בעבור האהובה כי חלק כחלק יאכלו שניהן וירשו מקום בעליהן ז"א שוה בשוה ותקח לאה ג"ס וחצי שהם דעת חו"ג וחצי ת"ת העליון ותקח רחל מחצי ת"ת ולמטה עד סיום רגלי ז"א שהם ג"ס אחרות וחצי תחתון של ת"ת. ואמנם אין הדבר כך אלא שלאה לוקחת שליש עליון מג"ש דת"ת (דז"א עד החזה אך רחל וכו') ורחל לוקחת כל ב"ש תחתונים דת"ת דז"א לכתר שלה כמבואר במ"א ושם נתבאר טעמים רבים ואחד מהם הוא שבחזה נשלם יסוד אמא לכן משם ולמטה שאורות החסדים ההם בגלוי נבנית רחל באחורי ז"א וכ"ז נת"ל. והנה בזה תהיינה צרות זו לזו ותפול ביניהן קנאה על הדבר הזה לכן מה עשה המאציל העליון עשה באופן ששליש עליון דת"ת יהיה כולו ללאה ושליש תחתון כולו לרחל אבל שליש האמצעי יהיו שני אחיות משמשות שוה בשוה ויהיה ברשות ושותפות שניהן כלומר כי שיחלק שליש אמצעי לב' חלקים א"א כי כולה בחי' א' ואינו מתחלק אבל יהיה כתר של רחל עולה עד שם וגם רגלי לאה יורדים עד שם ומתלבשים רגלי לאה בכתר של רחל כשיעור שליש אמצעי בלבד והרי שתיהן משתמשות בשוה. וזשארז"ל מה שעשתה ענוה עקב לסולייתא שהם רגלי לאה מהם עצמם נעשה ראש וכתר של רחל הנקרא יראה. אמנם דע כי פעמים שרחל לוקחת כל מקום אותו שליש אמצעי ואין רגלי לאה מתפשטים בתוך כתר רחל כשיעור שליש ההוא וז"ש אצלינו בכוונת ק"ש בפ' ואהבת צריך לכוין לתת ב' אורות לרחל כמנין ואהבת שהם ב"פ אור ורחל נקראת א"ת כמ"ש למטה בע"ה כמארז"ל אתין וגמין רבויין הם וזהו ואהבת את ר"ל שתאהב את רחל הנקראת את והוציא בלשון אהבה ע"ד ויאהב יעקב את רחל כי האהבה יתירה הוא שנתן לה חלק יתר על לאה כנ"ל והם ב' אורות אלו כמנין ואהבת כנ"ל. והאורות הללו הנה הם בחי' הב"ש תחתונים של ת"ת כנ"ל ולפי ששליש העליון הוא במקום הסתום אבל אלו הב"ש הם במקום הגלוי שמאירין החסדים לכן נקרא אור אור. וענין זה נת"ל בענין הכתר של רחל שהוא ב"ש דת"ת דז"א הנקרא ב"פ אור אור בסוד ושמתי כדכ"ד שמשותיך אבל כתר של לאה אין בו רק אור א' לבד כנ"ל שם באורך ויתבאר לקמן. נמצא כי יש זמן שלוקחת רחל ב"ש לבדה ויש זמן ששליש אמצעי אע"פ שהוא לעולם שלה עכ"ז יש זמן שרגלי לאה מתלבשין בכתר שלה בתוכו ממש כשיעור שליש אמצעי (גם לפעמים לוקחת רחל שליש בגנבה ממש כשיעור שליש זה אמצעי) לבד אבל לעולם שיעור כתר של רחל הוא ב"ש. וז"ס ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה פי' כי מקום השליש האמצעי שלפעמים לוקחת אותו רחל לה לעצמה בלבד דרך חטיפה וגניבה נקרא תרפים. נמצא כי לבן הוא לובן העליון שהוא אבא עלאה ולו ב' בנות רחל ולאה כנזכר זוהר פרשה ויצא דקס"ב על וללבן שתי בנות ע"ש ולפעמים גונבת רחל מן לאה שליש האמצעי הנקרא תרפים ולוקחת לה לבדה כי ממון אביה הוא ואינה נותנת ממנה אל לאה אחותה:

כך המחשבה העליונה ידעה באיזה מדרגה צריך שיהיה בנוי האדם, כדי שיהיה לו כל הדברים שזכרנו למעלה, ועשתה כל כך מדרגות, לא פחות ולא יותר, בכל כך קשרים, לא פחות ולא יותר. ועל זה אמרו חכמים, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד - שלא יאמר אדם, אילו היו לי ג' רגלים וכו', וכמו שנפרש במאמר שלאחר זה, שבזה אסור להם לשאול טעם. וזה כי לשער שיעור זה, היה צריך לדעת כל מה שידעה המחשבה העליונה, ואי אפשר זה.

תנאי התלמוד: אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד הנה הם: היראה בתלמוד עצמו ותיקון המעשה בכל עת. וזה כי הנה כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה ית״ש את השפעתו היקרה בה עד שע״י הדיבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא. אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר עסקים או ספרי החכמות וההשכלה בכל שאר מושכלות המציאות הטבעי למיניהם שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל ולא תיקון לכלל הבריאה. ואמנם ההשפעה הזאת הנה ענינה אלקי כמ״ש ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבענינים הנמשכים ומגיעים ממנו ית׳‎ אל הברואים. וכיון שכן ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בענין כזה שנמצא הוא נגש לפני אלקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי וירעש מרוממותו ית׳‎. והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה אך ברעדה כמ״ש ונכלל בזה שלא ישב בקלות ראש ולא ינהג שום מנהג ביזיון לא בדבריה ולא בספריה וידע לפני מי עומד ומתעסק ואם הוא עושה כן אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת ותמשך על ידו ההשפעה שזכרנו ויתעצם בו היקר האלקי וימשך תיקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו לא תמשך ההארה על ידו ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדבורים האנושיים הגיונו כקורא איגרת ומחשבותיו כחושב בדברי העולם ואדרבא לאשמה תחשב לו שקרב אל הקדש בלי מורא ומקל ראשו לפני בוראו עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו ית׳‎. ואולם כפי מדריגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדריגת ההשפעה הנמשכת על ידו וכמש״ל:

וְיֵשׁ גֵּאֶה אַחֵר שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁכְּבָר הוּא כָּל כָּךְ גָּדוֹל וּמְכֻבָּד עַל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַכָּבוֹד שֶׁיִּתְפָּרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ כְּלָל, וּלְהַרְאוֹת הַדָּבָר הַזֶּה יַעֲשֶׂה מַעֲשִׂים כְּמַעֲשֶׂה הֶעָנָיו וְיַפְרִיז עַל מִדּוֹתָיו לְהַרְאוֹת שִׁפְלוּת גָּדוֹל וַעֲנָוָה עַד אֵין חֵקֶר, וְלִבּוֹ מִתְנַשֵּׂא בְּקִרְבּוֹ לֵאמֹר, אֲנִי כָּל כָּךְ רָם וְכָל כָּךְ נִכְבָּד, שֶׁכְּבָר אֵינִי צָרִיךְ לְכָבוֹד, וְאֵין לִי אֶלָּא לְוַתֵּר עָלָיו, שֶׁכְּבָר רַב הוּא אֶצְלִי.

עוד מדרך הענוה האמיתית. שיהיו כל עניני הגוף נבזה ונמאס בעיניו באמת. עד שלאפס ותהו יחשבו מבלי הרגיש לא ענג ולא נגע. ורק בדרכי ה' יגבהו. שיהא לבם פתוח לתורה ועבודה וקדושה. ואך בה' ישמחו כי ישיתו לבם מדור נאה לו ית"ש. ככתוב (ישעי' כט). ויספו ענוים בה' שמחה. וכמאמר הרגיל תמיד בפינו בעמדנו בתפלה לאמר ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה. ואח"כ פתח לבי בתורתך ואחרי מצותיך תרדוף נפשי. הן כל מכירי כבוד מר אבא הגאון ז"ל. המה יעידו ויגידו מענותנותו הגדולה. אשר אם היה נעלב לא העליב. והיה שפל רוח בפני כל אדם. ובתענוגי הגוף. אף למעוטא דמעוטא היה חושש. ושם דרכיו לבלי הרגיש תענוג. ואף כי הגיעו ימי הזקנה שנתייסר ביסורים של אהבה במאדו ונפשו קבלם בשמחה ובצהלת פנים. מבלי הוציא אנחה (כמאמר חז"ל (ברכות סב ע"א) קבלה דיסורי שתיקותא) ודעתיה הוה בדיחא עליה כל שני דקביל עליה יסורים. ורק ע"ז היה מצטער אותו צדיק על שהוכרח לכלכל גופו לפי מחלהו. ובמסתרים היו עיניו יורדים טיף טיף. (ועיני ראו ולא זר). ועם כי לבו היה דוי ע"ז. היה שמח ביסוריו הממעטים לו הרגש התענוג. עד שלא שם לבו לא לענג ולא לנגע:

״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל כוּ׳״. פֵּירוּשׁ, שֶׁבְּכָל חֶסֶד וָחֶסֶד שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹשֶׂה לְאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּמְאֹד. כִּי חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא בְּחִינַת קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ בְּיֶתֶר שְׂאֵת מִלְּפָנִים, וְכָל הַקָּרוֹב אֶל ה׳ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְהַגְבֵּהַּ לְמַעְלָה מַעְלָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר שְׁפַל רוּחַ לְמַטָּה מַטָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״מֵרָחוֹק ה׳ נִרְאָה לִי״. וְכַנּוֹדָע, דְּכוּלָּא ״קַמֵּיהּ״ דַּוְוקָא – כְּלָא חָשִׁיב, וְאִם כֵּן, כָּל שֶׁהוּא ״קַמֵּיהּ״ יוֹתֵר – הוּא יוֹתֵר כְּלָא וְאַיִן וָאֶפֶס.