Middot (Character Traits)

(בראשית ל׳:ט״ז) וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָבוֹא וְגו'. הַאי מִלָּה חֲצִיפוּתָא אִיהוּ. לָאו אִיהוּ הָכִי, אֶלָא מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, עִנְוְותָנוּתָא דְלֵאָה, דְּלָא אָמְרָה קַמֵּי אֲחָתָהּ מִידִּי, וְאִיהִי אַקְדִימַת לְאוֹרְחָא, וְאָמְרָה לֵיהּ בַּחֲשַׁאי, וְאוֹדְעָא לֵיהּ. דְּהָא בִרְשׁוּתָא דְרָחֵל הֲוָה, דִּכְתִיב, (שם) כִּי שָׂכוֹר שְׂכַרְתִּיךָ, מֵרָחֵל נְטִילַת רְשׁוּ, וּבְגִין דְּלָא יַבְאִישׁ בְּעֵינָאָה דְרָחֵל, אָמְרָה לֵיהּ לְבַר וְלָא בְּבֵיתָא.

החי יותר פנימי והוא מחלק הרוח שבכל ד' יסודין ויש בו נפש המרכבת ונפש הצומחת ונוסף בה נפש פנימית הנקרא נפש הבהמית ויש קוראים לה נפש התנועה כי היא רצונית ולא טבעית כמו הצומח כנ"ל וזה נקרא בספרים נפש השנית ונחלקת לב' כוחות חיצוניות ופנימיות החיצוניות נחלקת לב' כוחות חוש ותנועה והחוש נחלק לה' חושין וחמשתן יקראו כח המרגיש והפנימי נחלק לב' והם המדמה והמתעורר והמדמה נחלק לב' והם המשיג והזוכר וזהו פירושן הנה כח התנועה הוא כח א' והוא להתנענע ממקום למקום כפי רצונה להרגיש ולא בטבע כנ"ל והמרגיש נתחלק לה' חושים והם א' המשוש הוא בכל אברי הגוף כי ירגיש המשוש כשימשמש זה לזה או דבר אחר בהם והד' חושים כ"א יש לו אבר פרטי והם העין להרגש הראות והאוזן להרגיש השמע ואף להריח והחיך לטעום וכל אלו ה' חושים נמשכין מהמוח עצמו כי שם עיקרם אלא שנתפשט הרגשם באלו האברים שזכרנו וכל אלו נקרא חיצוניות כי הם ממשים וגשמיים שהם רואים ושומעין וכ"ז בפועל גמור אך הפנימי נקרא כח המדמה וזהו במוח עצמו ומתדמה שם כאלו שם ממש הוא ההרגש ההוא במוח ומצייר שם איך היה אופן ההרגש ההוא אע"פ שלא הרגיש בפועל אלא האבר המיוחד לחוש ההוא כנ"ל וכח הב' נקרא כח הזוכר כי אף שלא בשעת שהאבר החיצון מרגיש בפועל מתדמה במוח כאלו אז הוא מרגיש בפועל מכח שנצטייר שם פעם אחרת בכח המדמה בעת הרגש החצון. עוד יש כח אחר במדמה והוא כי יצייר הדברים אף שלא באמתתן מה שאי אפשר להיות כן ההרגש החיצון ועוד שלא יוכל זה הכח המדמה לצייר רק בציור גשם חומר ולא בציור רוחני הנקרא צורה ונפש ועוד שהמדמה יכול לדמות ולצייר הדברים בין בהקיץ ובין בחלום כמו שאכתוב כח המתעורר הוא ג"כ נקרא נפש המתאוה והוא יותר פנימי מהמדמה כי אחר היות כח במדמה לצייר לדמות הדברים אז יתעורר כח המתעורר לקרב תועלת הגו' וזה בב' אופנים הא' לחשוב איך יעשה להכין צרכי הגוף ולכן כל האברים כלים שלו כי יתעורר באבר העין לראות ובאבר האזן לשמוע ולרגלים להלוך וכן לכל האברים לצורך פעולת הגוף עצמו לתועלתו לשמירת הגוף ובהזנתו ולרחק רעותיו ונזקיו ומביא חשק באברים לקרב פעולת תועלתיו אל הגוף ולרחק נזקיו. והב' הוא להתעורר לבחור מדות הטובות שיש בהם תועלת לגוף ולרחק מדות הרעות מן הגוף כגון הכעס והשנאה והאיבה ואכזריות ורחמניות וכ"ז נקרא רצון כי יתרצה בזה מבזה אך דע כי קנין מדות טובות הצריכין לגוף או מדות הרעות אמת כי עיקר' הם מן כח המתעורר הפנימי אמנם גם כח המרגיש החצון הוא משמש לו בענין זה כי המתעורר חושב והמרגיש פועל המד' ההוא ודע כי גם קנין המצות והעבירות הם באדם מב' כוחות אלו המתעור' והמרגי' כנ"ל אלא שאינם מצדם אלא מצד היצה"ר המכניס בהן רצון הזה והם כלים אל היצה"ר כמ"ש וגם נזכר בזוהר פ' וירא ענין לוט שהוא היצה"ר וב' בנותיו שהם הכוחות הצעירה היא נפש הצומחת והבכירה היא חבור המרגיש עם המתעור' הנקרא ג"כ נפש המתאוה כי שתיהן אין כוונתם אלא לתועלת הגוף לבד כנ"ל אלא שע"י נמשך נזק לנפש המדברת בכונת היצה"ר כמ"ש בענין התנועה החצונית ועדיין אין זה בחירה ממש כ"א בנפש המדברת:

יוצאים בהמשך אלה מאלה. זהו ההשתלשלות שאנו מזכירים. וזה פשוט בכחות הנשמה עצמם. דרך משל, כח הזכירה יוצא מן המחשבה והדמיון, וכל כיוצא בזה. וכשנבא לפרטים כגון חסד דין רחמים בהנהגה, נבין הדברים מבוארים יותר. כי דוגמא לכל זה נמצא במדות הנפש, דהיינו החמלה, הכעס, האהבה, השנאה, החמדה, וכל כיוצא בזה, שם נמצא מדות תלויות זו בזו, יוצאות זו מזו, וכל מה שאנו מזכירים בפרצופים:

הפקודות הנתינות לבני אדם בעולם הזה: הנה כבר הקדמנו שענין העבודה שנמסרה לאדם תלוי במה שנבראו בעולם עניני טוב ועניני רע והושם האדם ביניהם לבחור לו את הטוב. ואולם פרטי עניני הטוב רבים הם וכן פרטי עניני הרע כי הלא כל מדה טובה מכלל הטוב והפך זה כל מדה רעה. ד״מ הגאוה א׳‎ מעניני הרע והענוה מעניני הטוב הרחמנות מעניני הטוב והפכה האכזריות הסתפקות והשמחה בחלקו מעניני הטוב והפכה מעניני הרע. וכן כל שאר פרטי המדות והנה שיערה החכמה העליונה כל פרטי הענינים מזה המין שראוים למצא וליפול אפשרותם בחק האנושיות לפי התכלית העיקרי שזכרנו במקומו והמציא אותם כל בחינותיהם סבותיהם ומסובביהם וכל המתלוה להם וחקק אפשרותם באדם כמ״ש ואמנם לשימצאו כל אלה הענינים הוצרכו מצבים שונים בבני האדם שכולם יהיו נסיון להם במה שיתנו מקום לכל פרטי בחי׳‎ הרע האלה ומקום לאדם להתחזק כנגדם ולתפוס בטובות. ד״מ אם לא היו עשירים ועניים לא היה מקום לשיהיה האדם מרחם ולא אכזרי אך עתה הנה ינוסה העשיר בעשרו אם יתאכזר על העני הצריך לו או אם ירחם עליו וכן ינוסה העני אם יסתפק במועט שבידו ויודה לאלקיו או להפך. עוד יהיה העושר לעשיר נסיון לראות אם ירום בו לבו או אם ימשך בו אחר הבלי העולם ויעזוב את עבודת בוראו ואם עם כל עשרו יהיה עניו ונכנע ומואס בהבלי העולם ובוחר בתורה ועבודה וכן כל כיוצא בזה. ואמנם חילקה החכמה העליונה את מיני הנסיון האלה בין אישי מין האנושי כמו שגזרה בעומק עצתה היותו ראויי ונאות ונמצא לכל איש ואיש מבני האדם חלק מיוחד בניסיון ובמלחמת היצר והוא פקודתו ומשאו בעה״ז וצריך לעמוד בו כפי מה שהוא ויודנו מעשיו במדת דינו ית׳‎ כפי המשא אשר ניתן לו באמת בכל בחינותיו בתכלית הדקדוק והנה זה כעבדי המלך שכולם עומדים למשמעתו ובין כלם צריך שתשתלם עבודת מלכותו והנה הוא מפלג לכל א׳‎ מהם חלק מה עד שבין כלם ישתלמו כל החלקים המצטרכים לו והנה כל א׳‎ מהם מוטל עליו השלמת החלק ההוא אשר נמסר לו וכפי פעולתו בפקודתו כן יגמלהו המלך אך מדת החילוק הזה ודרכיו נשגבים מאד מהשגתנו וא״א לנו לעמוד עליהם כ״א החכמה העליונה הנשגבה מכל שכל היא שיערתם והיא סידרתם באופן היותר שלם:

הִנֵּה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ נְקִיּוּת בַּמַּעֲשִׂים כָּךְ צָרִיךְ נְקִיּוּת בַּמִּדּוֹת, וְכִמְעַט שֶׁיּוֹתֵר קָשֶׁה הוּא הַנְּקִיּוּת בַּמִּדּוֹת מִמָּה שֶׁהוּא בַּמַּעֲשִׂים, כִּי הַטֶּבַע פּוֹעֵל בַּמִּדּוֹת יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא פּוֹעֵל בַּמַּעֲשִׂים, יַעַן הַמֶּזֶג וְהַתְּכוּנָה הֵם אוֹ מְסַיְּעִים אוֹ מִתְנַגְּדִים גְּדוֹלִים לָהֶם, וְכָל מִלְחָמָה שֶׁהִיא נֶגֶד נְטִיַּת הַטֶּבַע, מִלְחָמָה חֲזָקָה הִיא, וְהוּא מָה שֶׁפֵּרְשׁוּ בְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ"ד): אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ.

והם מ' דצלם כל א' בכ"ע. והפועלים הם ג' ל' דצלם. ועדיין הם בבחי' השכל והמוחין הג'. ובהתפשטותם אח"ז בלב ובמעשה הם גפ"ג. והוא שרש המדות במלכות דתבונה המתפשטת בז"א ועצם המדות חכמה גבורה תפארת ואחר כך המדות במעשה ממש והם נצח הוד יסוד והוא צ' דצלם.

וְהִנֵּה, כְּלָלוּת הַי׳ סְפִירוֹת שֶׁבְּנִשְׁמַת הָאָדָם, נוֹדָע לַכֹּל [בְּדֶרֶךְ כְּלָל. בכתב יד ליתא], שֶׁהַמִּדּוֹת נֶחְלָקוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל לְז׳ מִדּוֹת, וְכָל פְּרָטֵי הַמִּדּוֹת שֶׁבָּאָדָם – בָּאוֹת מֵאַחַת מִז׳ מִדּוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵן שׁוֹרֶשׁ כָּל הַמִּדּוֹת וּכְלָלוּתָן, שֶׁהֵן: מִדַּת הַחֶסֶד לְהַשְׁפִּיעַ בְּלִי גְבוּל, וּמִדַּת הַגְּבוּרָה – לְצַמְצֵם מִלְּהַשְׁפִּיעַ כָּל כָּךְ, אוֹ שֶׁלֹּא לְהַשְׁפִּיעַ [נוסח אחר: כָּל עִיקָּר] כְּלָל, וּמִדַּת הָרַחֲמִים – לְרַחֵם עַל מִי שֶׁשַּׁיָּיךְ לְשׁוֹן רַחֲמָנוּת עָלָיו, וְהִיא מִדָּה מְמוּצַּעַת בֵּין גְּבוּרָה לְחֶסֶד, שֶׁהִיא לְהַשְׁפִּיעַ לַכֹּל, גַּם לְמִי שֶׁלֹּא שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן רַחֲמָנוּת עָלָיו כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם וְאֵינוֹ שָׁרוּי בְּצַעַר כְּלָל.